"אהוב יקר, הכל ידוע מראש -
לא עצרתי אפילו לראות אבל נשכח מהלב,
כמה זה עולה לי. שלאהוב אותך -
אהוב יקר, זה לשלם בכאב..
לא השארת גם לא זיכרון אהוב יקר,
שיהיה לי, בלילה קר. זה לא אתה שמשתנה לי.." (מילים ולחן: רונית שחר)
אהוב שלי,
ההיכרות שלנו מתפרסת על פני חמישה עשורים שלמים..
אהוב. עמוק. גדול. מחבק. מנחם. מרגיע. סוער. שקט. מפתיע..
אהוב אליו ברחתי במקרים רבים.
ואתה, היית שם, תמיד מחכה, עם שתי ידיים גדולות, מחבקות.
היכולת שלך להקשיב היא עצומה.
אין עוד אחד כמוך, היכול להכיל כל כך הרבה סודות, סיפורים, חוויות,
ולא לפלוט אותם..
כמעט 45 שנה של זוגיות מופלאה חווינו, אתה ואני, ביחד..
בכל רגע אפשרי, בכל הזדמנות ולו הקצרה ביותר, הייתי מבקרת אותך..
לפעמים סתם יושבת מולך, מסתכלת לך בכחול של העיניים ושותקת..
פעמים היית פותח את ידיך ואומר לי "בואי אליי" ואני הייתי רצה אליך בשימחה. באהבה..
נגעת בי והרגשתי אותך. הרגשתי את האהבה שלך אליי.
מבלי לציין את זה בכל רגע, בפני כל אחד, בפנים, בתוכי ידעתי, שאני בלעדיך אהיה חצי בנאדם.
עם ידיעה כזאת, ברור היה לי שאני, מצידי, לא אזיק לך, אשמור עליך, על ניקיונך, על תוצרתך.. אעשה הכל כדי שתישאר הכחול הגדול והמיוחד שלי.
ידעת איך להוציא ממני את הדברים..
בהתחלה, רק נגעת בכפות רגליי, קלות, מעין דגדוג הרומז "היי, אני כאן..".
כשניסית כמה וכמה פעמים ולא הגבתי, נראה כאילו משהו בך מתחיל לסעור..
אלו כבר לא היו ליטופים קלילים, כי אם מפגשים גסים יותר, כמו דחיפות וטילטולים..
עד שגרמת לי לצעוק לך, ולא פעם.. "רגע, תן לי רגע, הכל יצא בסוף, אבל תן לי רגע..".
בפעם האחרונה שנפגשנו פנים אל פנים, גוף אל גוף, הגעתי אליך עם היקרה לי מכל. שחר.
באנו אליך. היית רגוע באותו היום. שקט. מסתורי.. כן, מאד מסתורי..
צפנת בתוכך סוד גדול.
סוד שעומד להתגלות בפניי, ממש בעוד דקות מועטות.
באתי אליך, אך לא התייחסתי אליך.
שיחררת אליי גל קטן.
גם אז לא התייחסתי..
נזפת בי תוך שאתה שולח גל אחד יותר משמעותי. כזה עם נוכחות, אך עדיין - לא מאיים.
הבחנתי בך, לרגע הפסקתי לפטפט, לקחתי אוויר וצללתי לתוכך.
אהוב שלי, איזה כיף לרקוד ככה ביחד, בין הגלים..
בדרך כלל כשנכנסתי לתוך גל, הייתי ממשיכה את הצלילה בעיניים פקוחות, לא לפספס שום דבר ממה שאתה מציע לי..
הפעם זה היה אחרת.
הפעם עצמתי את עיניי ולו כדי לחוות אותך מעט יותר.
רגע אחד. קטן. קצר.
בלי שיחה מקדימה של "יחסנו לאן".
בלי אזהרה.
שלחת בי מכה חזקה.
זרם בגוף.
דממה בגוף.
הגוף שקט עכשיו.
שקט מאד.
דומם.
רק המוח עובד. מהר. בקצב מטורף.
"מה קרה לי?!"
"חטפתי מכה חזקה"
"טוב, בלי פאניקה! פשוט להזיז את הידיים והרגליים ולצאת מהמים!".
יצאה פקודה מהמוח - "רגליים! קומו!"
שקט.
שום דבר לא זז.
פחד מקפיא אוחז בי.
"אני טובעת" - אני בהבנה צלולה שאני טובעת. אני לא יכולה לזוז.
הידיים והרגליים צפות להן לצד הגוף, שלאט לאט החל שוקע אל תוך הקרקעית.
"זה לא אפשרי! הוא לעולם לא יבגוד בי" חשבתי.
"אני לא יכולה לטבוע! שחר כאן! אני לא יכולה לטבוע עכשיו!
עכשיו? לטבוע?! לא!!!
מלחמת עולם בתוך הגוף השקט, השוקע..
אהוב רחוק שלי,
הלכת רחוק מידיי..
אני לא יודעת מה עבר לך בראש, אבל המשחק המטופש ששיחקת בי באותן שניות,
גרם לקריעת ים סוף בינינו.
גרם לקריעת ים סוף בינינו.
אתה מבין? אתה מבין עכשיו למה אני נמנעת מלהגיע אליך כל כך הרבה ימים?
כל כך הרבה חודשים? כל כך הרבה שנים?
ואני מתגעגעת.. להריח, להרגיש חופשיה ומאושרת בתוך המים העוטפים.
אין לך מושג איך נעתקת נשימתי, איך הדופק מואץ, בכל פעם שאני רק מסתכלת עליך.
בכל פעם שאני חושבת עליך. ולא.. זה לא מאהבה.. אבל גם לא משנאה..
בכל פעם שאני חושבת עליך. ולא.. זה לא מאהבה.. אבל גם לא משנאה..
כבר חמש וחצי שנים, שמנסה להבין, ולקרוא בשם לדבר הזה, הרגש הזה, התחושה המוזרה הזאת שעוטפת אותי בכל פעם שאתה רק מוזכר..
אני לא מפחדת ממך. אני עדין בוטחת בך.
זה לא אתה. זו אני..
אתה יודע? הוציאו אותי מתוכך, ישר לחדר גדול, עם המון מכונות, צעקות, לחץ.
סוג של לידה.
יצאתי מהרחם, השקט, העוטף, המחבק - אל מהומה גדולה.
ואני רק שומעת את הדברים ולא מסוגלת להגיב, להזיז.
רק שוכבת שם כמו גוויה. ומכונות.. ומנשימים.. וקודחים.. ומזיזים.. ואני שם.
מרגישה הכל, שומעת הכל..
הנני, אך אינני.
במשך כמעט שבועיים, שכבתי כמו מומיה.
חדר גדול. מיטה אחת. אנשים נכנסים ויוצאים. מחבקים. מלטפים. בוכים. שרים. מספרים. העיניים עצומות. אני שם. אני לא שם. אני קיימת. אני קיימת??
איך?
מחלון החדר החדש שלי, רואים אותך מרחוק.
השמש שוקעת כל ערב באותה השעה.
אני רואה אותך כל יום בשעת בין ערביים, והלב מתמלא בגעגוע..
געגוע לימים שלא ישובו.
חמש וחצי שנים עברו.
עדיין לא הצלחתי להגיע אליך, לתת לך לעטוף אותי כמו פעם.
פעמים בודדות הצלחתי להגיע עד אליך.
היינו מרחק נגיע זו מזה..
הצלחתי להרגיש מעט ממך בכפות רגליי.
אבל המגע כבר לא היה מלטף. הוא היה מאיים..
יקר שלי,
מבטיחה לך, מבטיחה לי, שעוד ישובו ימים בהם אטבול בך.
ברגע הנכון לי..
ועד אז, תישאר הכחול הגדול שלי
ומלוח בדיוק במינון שאני כל כך אוהבת..
אני..
אהובי החדש, ה'הלו' ואנוכי..
לומדת ללכת מחדש..
;){kind=link}